“הוועדה דנה מספר פעמים על המיגון בחברה הערבית, בדגש על הבדואית. קיבלנו את הסיכום שמשרד הפנים יבחן את הדרכים להאיץ את הכלים של הרשויות המקומיות, בקשר לפינוי מקלטים פרטיים משותפים.
“התקציב יעבור ונוכל כמה שיותר מהר לעקוב אחר הפעילות של פיקוד העורף, שהבטיחו כמה עשרות מיליוני שקלים לחברה הערבית, בפרט לבדואית. אנחנו נעקוב ונראה.
“לגבי הדברים שאמרת, עכשיו קראתי של-0.3% מאזרחי ישראל מהחברה הערבית יש גישה למרחב מוגן. 0.3%. מה זה אומר עלינו כחברה? עלינו כמקבלי החלטות? על הממשלה הזאת? הדברים חייבים להשתנות.
“במלחמה הזאת אין יישוב ישראלי, לא ערבי ולא יהודי, שאיננו מאוים מהטילים שמגיעים או משברי יירוטים או מהטילים עצמם, וזה ממחיש את הפער המשווע במקלטים הציבוריים בין החברה היהודית לחברה הערבית. האנשים נמצאים בתוך בתים שאין בהם מקלטים, ונמצאים במרחב שאין בו מקלטים, ורק בנס עד עכשיו לא שילמנו בחיי אדם; רק בנס עד עכשיו לא שילמנו בחיי אדם.
“הוועדה שבה ומפנה את תשומת הלב של רשויות המדינה למחסור חמור במיוחד שקיים במיגון בחברה הערבית, בדגש על המרחב הכפרי הבדואי בדרום ובחובה האנושית והמדינתית לתעדף, בתהליך סגירת פערי המיגון, את הרשויות הללו.
“הוא דיבר על סוגיה שאתה היית צריך לתת תמיכה מוחלטת לכל מילה שהוא אמר, והתפלאתי שאתה דווקא ענית לו שמדינת ישראל חייבת למגן אנשים שצוהלים כשיורדים טילים.
“נאמר כאן שנושא המיגון בכלל בארץ הוא לא טוב, אבל בחברה הערבית הוא פי שניים יותר גרוע מבחברה היהודית. 60%, 70% מהבתים ללא מיגון, גם מבתי הספר, ואם ניקח את הסוגיה ונדבר על הנגב, יש 150,000 תושבים שחיים בכפרים בלתי מוכרים.
“אנחנו רואים, גם מדוח מבקר המדינה, שבכלל בכל החברה הערבית, רק 37 מבנים ציבוריים מתוך כמעט 11,000 מבנים.
“שלא לדבר על האזרחים בחברה הערבית, שם לא קיים בכלל מיגון.
“אנחנו יודעים שיש רשויות בצפון – כדרך אגב, בעיקר בחברה הערבית אבל לא רק – שיש שם פשוט מחסור. השאלה אם חלק מהתקציב הולך גם להקמת מקלט ציבורי.
“יש פער ממשי בתשתיות יישוביות, כגון חדרים מוגנים, כמו שאמרתי, בין הקהילה היהודית לקהילה הערבית, אני שוב מתריע.
“בשנה שעברה, שיעור היישובים שאין בהם מקלט ציבורי בצפון, היישובים הערביים, היה 60%, כאשר המצב הרבה יותר טוב ביישובים היהודיים.
“וכאן המקום לגנות, ואני אומר זאת כאן, לגנות את השוליים שיש או היה שקראו קריאות לא ראויות בכלל מול מראות הנפילות בטמרה.
“אני אגיד לגבי פטור מהיתר לבניית ממ"ד: בקשות שהוגשו מאז תחילת המלחמה ביישובים הערביים בצפון – 5,500; אושרו 53 בקשות, פחות מ-1%. בערב אל-עראמשה –16 אישורים מתוך 300 בתים. עכשיו, 59% מההרוגים הינם ערבים, גם, בין היתר, מהנסיבות האלו.
“ברור שככלל אנחנו מזהים שיעור הרבה יותר נמוך של מיגון בחברה, ביישובים, בקהילות הערביות, אדוני היושב-ראש, אדוני השר. זה תוצר לוואי נוסף של שנים ארוכות של השקעות בחסר, לפעמים של הזנחה, לפעמים קיפוח מכוון ולפעמים התעלמות.
“אמר לי שר הביטחון שבמסגרת החלוקה של הנושא של מה שנקרא מרחבים מוגנים מקומיים, פוזרו גם באוכלוסייה הערבית בכמה כפרים. דרך אגב, בפרופורציות של היהודים.
“למרות זאת, הוא הנחה את צה"ל להציב מיגוניות פתוחות בשטחים פתוחים, בדגש על מרחבים המספקים שירותים חיוניים לציבור. במהלך מלחמת חרבות ברזל הוצבו על ידי פיקוד העורף 223 מיגוניות ב-37 יישובים ערביים ודרוזיים בצפון הארץ.
“אנחנו מתריעים חודשים על הבעיה של המיגוניות בתוך החברה הערבית, על היעדר המיגונים, על היעדר מקומות שיכולים להציל חיים, על דבר בסיסי שנמצא בישובים על יד ולא נמצא בתוך היישובים הערביים.
“יש פערי מיגון בכלל במדינת ישראל. פערי המיגון בחברה הערבית, הדרוזית והצ'רקסית הם בסדרי גודל יותר גדולים, ואמרתי את הנתונים קודם.
“המיגון בחברה הערבית הוא סוגיה שאני מבקש מאוד משרי הממשלה, משרדי הממשלה, להוציא אותה מהתחום הפוליטי, לא לבצע ולא להקצות כי זה כדאי, ולא להתעלם ולהתאכזר כאשר זה צורך פוליטי.
“לא מתקבל על הדעת, שממשלה שמחליטה להיכנס למלחמה והיא יודעת בדיוק מה הסכנות שקיימות, לא לוקחת בחשבון למגן את האזרחים שלה.
“וכך דבריו של שר הביטחון: עליו שחוק ההתגוננות האזרחית, התשי"א–1951, קובע שהאחריות להקמתם והחזקתם של מרחבים מוגנים מוטלת על בעל הנכס, וכי על הרשות המקומית מוטלת האחריות להבטיח התקנתם והחזקתם התקינה של מרחבים מוגנים, הנחה שר הביטחון את צה"ל ופיקוד העורף לנהוג במדיניות מרחיבה ולפנים משורת הדין, ולהציב מיגוניות בשטחים הפתוחים; וזאת בהתאם לדרישות הרשויות המקומיות וסדר העדיפויות המתבסס על שיקולים מבצעיים וביטחוניים.
“אני חושבת שתעודת עניות שאנחנו דנים בנושא הזה, של מיגון היישובים הערביים בצפון אחרי שנה. זה כבר היה צריך להיעשות.
“במדינת ישראל, כמו תמיד, החברה הערבית תישאר תמיד כנראה החצר האחורית שלה. אם זה בפשיעה, אם זה בעוני ואם זה, לצערי הרב, גם במיגון. הצעירים שנרצחו בשבוע האחרון מפגיעת הטילים או יירוטים, היו יכולים להיות בחיים אם המדינה הייתה עושה את החובה שלה.
“מתוך ששת ההרוגים ארבעה ילדים, כי אין להם מקלטים, אין להם ממ"דים וגם בכפרים הבלתי-מוכרים אין אזעקות. אין אזעקה שיכולים לשמוע ולנסות למצוא מקום מחסה.
“באזור שגור, הרמטכ"ל לשעבר חבר כנסת איזנקוט, באזור שגור יש ארבעה יישובים: מג'ד אל-כרום, אל-בענה, דיר אל-אסד ונחף, יש 53,000 תושבים, יש רק שני מקלטים. שניים בלבד. בכרמיאל יש 126 מקלטים. מישהו החליט שליהודים מגיע מקלטים ולערבים לא מגיע, או שמים אחד פה, אחד שם.
“אבל יש הפקרות לגבי היישובים הערביים, אדוני היושב-ראש. ראינו את זה בכפרים הלא-מוכרים בנגב, ליד כסייפה, אום בטין ולקיה; בשבוע האחרון ראינו זה בטמרה, אתמול, ולפני כמה ימים במג'ד אל-כרום. אני לא יודע למה הממשלה מפקירה את האזרחים הערבים, מה הסיבה לכך.
“אין מיגון – לא בבתי ספר, לא מיגון ציבורי. גם הניסיונות, אחרי הפגיעה בילדה, להביא מיגון, לא שכנעו את הממשלה להביא מיגון. זה כישלון במזיד. זה נקרא להפקיר את החיים.
“אנחנו אמורים לשלם מיסים וכל מה שמתבקש מאיתנו, אבל לקבל הגנה בסיסית – המדינה לא דואגת ולא אכפת לה. איך יכול להיות שלחלק גדול מהאזרחים הערבים במדינת ישראל לא מתאפשרת הגנה בזמן שיש טילים ומלחמה?