“טובי בנינו, חברינו, שכנינו, הקולגות שלנו, נדרשים למקלטים המשותפים, אבל לא תמיד מערך היחסים בבית המשותף, לא תמיד התרבות – תרבות הדיור, הייתי אומר – מאפשרת, וחלקם מלאים בציוד, חלקם מוזנחים, חלקם לא נבדקו שנים, הם אינם ראויים למיגון אדם, לא כי האזרחים לא רוצים להתגונן ולא כי הרשויות לא מבינות את החשיבות, אלא בין השאר משום שהחוק הקיים כמעט אינו נותן לרשויות המקומיות, אבן היסוד – אתם זוכרים?
“החוק הזה: 1. חוסך לך הרבה כסף, צריך להגיד את האמת, כי מקלט עולה, אבל הוא פשוט מציל חיים.
“ואז נתקלנו בתופעה: אחרי שהמדינה משקיעה כבר כסף בזה ומתנדבים משקיעים זמן בזה, פתאום, כשרמת האיום לרגע יורדת, הכול חוזר. זה תהליך שאי-אפשר לעשות אותו כל פעם מחדש ולכן אמרו הרבה ראשי רשויות: אני צריך כלים כדי לשמור על המצב הזה לאחר ההשקעה שנעשתה.
“כשהגענו ב-7 באוקטובר לפתוח מקלט – אתה לא מצליח לפתוח אותו. יש חפצים שחוסמים אותו. יש חפצים ובמחילה מכבודכם, לפעמים גם הפכו את זה לאיזו מכולה של זבל. ואז, ברגע שאנשים רצים למקלט – אולי יש כאלו שמתו בכניסה למקלט; במקום שהיה אמור להגן עליהם, שם הם מתו.
“כל מי שחי בבית משותף עם מקלט ציבורי יודע שמהר מאוד המקלט הציבורי הופך להיות מחסן, מועדון, מקום למסיבות, או, פשוט דוחפים בו את כל מה שלא היה לו מקום בבניין.
“הבעיה הגדולה היא שאנחנו כמדינה נוכל לאפשר מקלוט ציבורי ככל שאפשר. ברור לי שזה לא ביום, אבל זה לא משהו שם – זה משהו שצריך להתניע אותו ולקבל החלטה ממשלתית שמניעים.
“מיליוני אנשים בישראל מתגוררים במבנים חסרי מיגון מפני ירי טילים ורקטות, ולא תמיד יש להם אפשרות לממן מיגון כזה.