“מסלול החיים של אהרון ברק הוא המסלול הישראלי-ציוני האולטימטיבי, כזה שעובר בין תחנות של פטריוטים מושבעים: עתודה בצה״ל, התעקשות על קורס קצינים, דוקטורט באוניברסיטה העברית, דיקן הפקולטה למשפטים, התגייסות לשירות הציבורי בתור היועץ המשפטי לממשלה, השתתפות בצוות המשא-ומתן בהסכמי קמפ-דייוויד בין מצרים וישראל, מינוי כשופט בית המשפט העליון – ובהמשך כנשיאו.
“אני יכול לומר לך שזה בדיוק, אתה יודע, בדיוק המשך של אותו קו שהנחיל לכם נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק, שיש ציבורים שהם נחותים כאלה, לא ראויים, אין בקרבם משכילים ומבינים מספיק להימנות על אצולת בית המשפט העליון, או אולי נהפוך את הכנסת לאיזה בית לורדים שבו פשוטי העם כמונו, בעלי השקפת העולם, רחמנא לצלן, הלאומית, יודרו ממנו, כי אנחנו לא מספיק, אני לא יודע מה, משכילים לשיטתך.
“בזמן הזה, כשלאף אחד לא היה קשב, וכשלאף אחד לא הייתה שום פיסה של תשומת לב לשום דבר שקורה מעבר לרצח פוליטי איום ונורא בתוך מדינת ישראל, אהרון ברק – במחשכים, במחטף, בלי שאף אחד שם לב, בלי שאף אחד יכול היה לשים לב לשום דבר שקורה – על דעת עצמו, ללא סמכות, ללא דיונים, ללא הפגנות, ללא הסכמות, ללא שיח, ללא שקיפות, ללא קשב של אף אחד; פשוט החליט לבלוע את שתי הרשויות: הרשות המבצעת והרשות המחוקקת, ולהגדיל את כוחה של הרשות השופטת.