“תגיד לי, הילדים הקטנים האלה, בני 16 ו-20, שכבר נמצאים בתחתית של התחתית, עם משפחות הפשע, למה הם הלכו למקום הזה? היה להם בית טוב, שיכול לתת להם את האפשרות של חיים מכובדים?
“אבל אנחנו רוצים להמשיך ולהגיד שהרוב הוא טוב, ושההצלחה האישית של הצעירים והצעירות הערביות בתוך כל המוסדות של המדינה, אם זה ברפואה, אם זה במשפטים, אם זה בהנדסה, אם זה בחינוך והוראה – בסופו של יום נצליח להגיע למקום גם של הקולקטיב הזה, שתראו כמה כוח יש לו ומה הוא יכול לעשות.
“אבל אני חייבת להזכיר, ובגלל שאני יודעת שזה בדרך כלל מוטל על הכתפיים שלי או של חבריי, להעיר באופן ספציפי על צעירים וצעירות ערבים וערביות שנמצאים בסיכון, אנחנו – הבעיה שהמצב החירומי והמלחמה נפלו על מצב שבו גם התשתית לטיפול ביום-יום, בלי מצב חירומי, באוכלוסייה הערבית בנוער בסיכון, היא תשתית, בוא נגיד, שהיא לא מושלמת, היא רעועה, ובהרבה מקרים, במיוחד בנערות במצוקה, יש מחסור אדיר גם באנשי טיפול, נשות טיפול, גם במוסדות שיכולים לתת את המעטפת הנכונה, ויש תת-איתור של הנערות עצמן.
“מצב הצעירות בישראל הוא לא טוב: הן לומדות יותר, הן יותר משכילות, אבל הן משולמות פחות, הרבה פחות; הן מצליחות להשתלב פחות בתפקידים בכירים.
“אבל אני אומר לך, אנחנו הצעירים נחנקים פה, גמרתם אותנו. גמרתם אותנו.
“אתייחס בקצרה, כי אחר כך אני מגישה ומקיימת דיון על זה בוועדה לצעירים – כבר יזמתי עם מנהלת הוועדה, חברת הכנסת נעמה לזימי – אבל בעיקרון הוא מדבר על זה שדווקא המרחב החינוכי שאמור להיות המקום הבטוח, המצמיח, של אותם נערים ונערות, הפך להיות המרחב המפחיד והמאיים, שלא נותן הרגשת ביטחון; שגם אין בו הרבה, ובני הנוער לא חפצים בו, וצריך לבדוק למה, וגם להכין תוכניות בהתאם, איך אפשר אחרת.
“אני אומר לך, יריב, יש אלפי הרשעות ואלפי תיקים נגד הצעירים שלנו, ואנחנו מרגישים ורוצים להיות כמו כולם. אי-אפשר להפקיר את החברה שלנו, אי-אפשר להפקיר את הצעירים שלנו.
“לפי הסקר עולה תמונה מדאיגה במיוחד: 78% מהסטודנטים הערבים – הערבים אזרחי המדינה, שמישהו לא יתבלבל – 78% מהסטודנטים הערבים אזרחי המדינה העידו שהם אינם מרגישים בטוחים להביע את הדעות שלהם.
“המשמעות היא שצעיר ערבי, כדי לקנות מגרש, צריך לעבוד כ-20 שנה, עוד כ-20 שנה בשביל לבנות בית ועוד 20 שנה בשביל להקים משפחה. כל זה יחד בסופו של דבר מביא לתסכול אצל הצעירים הערבים.