“אנחנו הגשנו את הצעת האי-אמון הזו בעניין מדיניות ההריסה וההדרה והמחנק התכנוני נגד האזרחים הערבים. בימים כהרגלם ולאורך שנים רבות דיברנו על מדיניות שיש בה חוסר תכנון ומחסור בתוכניות מתאר, היעדר הרחבת שטחי שיפוט וחסמים תכנוניים מתמשכים. כל הזמן דיברנו על זה והייתה התייחסות לאפליה, להדרה, למדיניות שלא רואה את האזרחים הערבים בנגב. אבל את האמת, לאחר שאנחנו מסתכלים על הסטטיסטיקה של ההריסות בתקופה האחרונה, אי-אפשר לא לשאול את עצמנו: מה השתנה?
“אני רואה שהזמן רץ, אבל אני חייבת להספיק הכול, ואני רוצה לציין עוד סוגיה מרכזית שסובלים ממנה בחברה ערבית, וזאת כל הסוגיה של תכנון ובנייה. לצערי הרב היא סוגיה מרכזית, ששמה חלק גדול מאזרחי המדינה תחת איום של הריסת בתים: אי-אפשר להרחיב תוכניות מתאר, אי-אפשר לבנות מבנים מורשים, רק בגלל סיבה אחת – שלא מעוניינים שאנחנו נהיה במקומות האלה. יש לנו 18 ועדות מרכזיות לתכנון ובנייה בתוך מדינת ישראל, ועד לפני כמה חודשים לא היה אף מנהל ועדה שנמצא שם.