“לא הייתה לי בעיה אם זה היה ערוץ פרטי שעושה מה שבא לו, וגם הייתה פחות בעיה אם הייתה אפשרות לערוצים פרטיים לשדר גם כן, לתת קונטרה, לתת תחרות לאותם גופים ציבוריים ששולטים במונופול על התודעה ברדיו בכל רחבי הארץ. אבל מה, המחוקק בתקופת הביניים, בקום המדינה, בשנים הראשונות, החליט שכל אחד מקבל את החלק שלו בעוגה: אתה תשדר רק בדרום, אתה – רק בצפון, אתה – רק בפוליגון הזה ואתה – רק בפוליגון ההוא. למה? כי המדינה התרגלה לשלוט בשיח. הפקידים והיועמ"שים הם אלו שישלטו בתודעה והם אלו שיחליטו אילו קולות יישמעו ולאיזה ערוצים אנחנו יכולים להקשיב.
“אז הנושא הזה בעיניי הוא נושא מאוד מאוד חשוב. ועדת השרים לחקיקה החליטה לתמוך בחוק הזה בהסכמה עם שר התקשורת. ההסכמה שלי לחוק הזה – ואמרתי את זה גם בוועדה – מותנית בכך שלקראת הקריאה השנייה והשלישית אנחנו נכניס רפורמה אמיתית, ולא רק נאמר, בוא נאריך, ועוד כמה שנים נראה מה יהיה. צריך להאריך, וצריך במקביל לשמור על התחנות הקיימות ולאפשר להוציא מכרזים חדשים, כדי שנגשים את חזון ישעיה: "כי מלאה הארץ דעה את ה' כַּמים לים מכסים" – כמה שיותר דעות, כמה שיותר מגוון, כולם יוכלו לשמוע.