“לעומת זאת, בשנייה שיהיה ברור שיש לממשלה עמדה אחת שנקבעת על ידי הממשלה ושהיועץ המשפטי לממשלה מחויב על פי חוק להגן עליה ולייצג אותה, ורק במקרים שבהם הוא לא יכול או לא עושה עבודה טובה, אז הממשלה במליאתה, כאשר היא רואה אל מול עיניה את האחריות התקציבית – מה שהיום היועץ המשפטי, כשהוא מחליט שהוא לא מייצג, הוא לא שוקל שיקול תקציבי, הוא פשוט מחליט שהוא לא מייצג, ואחריו המבול בהקשר הזה – הממשלה בהחלט יכולה בהחלטתה לחשוב כן או לא.
“עורך הדין של הממשלה לא מביע עמדה מנוגדת לעמדת הממשלה. אם הוא בכל זאת רוצה לעשות את זה ככלל לפי סעיף 21 הוא צריך רשות מהממשלה.
“כאשר היועץ מתייצב לפי סעיף 24 הוא מייצג את הרשות המבצעת. הרשות המבצעת לא צד להליך והוא מתייצב. עמדת הממשלה או הרשות המבצעת בהליך נקבעת בהתאם לסימן הקודם. הוא קובע את העמדה כל עוד הממשלה לא קובעת אחרת.
“יש חוסר הבנה בסיסי שאת עמדתו של הגורם ששיקול דעתו נתקף בעתירה או את עמדת הממשלה חייבים לייצג באופן נאמן. אין לזה קשר בכלל לשאלה כיצד נקבעה העמדה.
“סעיף 19 אומר שעמדת הממשלה נקבעת על-ידי הממשלה או בדרך אחרת, אבל כל זמן שהממשלה לא קובעת עמדה, היועץ המשפטי לממשלה הוא זה שקובע מה העמדה שתוצג.
“כאשר המשנה מייצג האינטרס הציבורי, הוראות החוק שמדברות על איך מציגים את עמדת הממשלה, לא חלה עליו. עמדת המדינה תיוצג על-ידי היועץ המשפטי. אם המשנה סבור שצריך להציג בפני בית המשפט עמדה אחרת, יש לו את האפשרות להתייצב ולהציג עמדה אחרת, מכוח סעיף 22.
“סיטואציה שבה יועץ משפטי לממשלה מתייצב בבית המשפט כנגד עמדת הממשלה, פוגעת ביחסי האמון בין הממשלה לבין היועץ המשפטי לממשלה.