אלא שהמציאות מלמדת אותנו שישנם מפעלים רבים – במיוחד באזורי קו העימות, בצפון, בשדרות ויישובי עוטף עזה – שאינם עומדים כיום בתנאים הנדרשים, כפי שמפורט בחוק הקיים, להגדרת מפעל בר-תחרות, ולכן אינם זכאים למענקי השקעה שהחוק מאפשר. מדובר לא פעם במפעלים מצוינים, יצרנים חשובים למשק הישראלי, שמעסיקים עובדים מקומיים, תורמים לכלכלה האזורית, ומחזיקים קהילות שלמות. אך מאחר שהם אינם מייצאים יותר מ-25% ממחזורם – זהו הסף – או אינם פועלים בתחומי ביו-טכנולוגיה וננו-טכנולוגיה, כפי שמוגדר, הם נותרים מחוץ למעגל הסיוע. למדינה יש ספי דרישות ומסלולי תמיכות, וטוב שכך. לא כל מנכ"ל, לא כל שר, לא כל מרכז במרכז ההשקעות מחליט כאשר יידבנו ליבו – או מחשבתו – ויש הגדרות; ואני מבקש, באמצעות חוק כזה, לנסות לשפר את המציאות.