אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כשאני מסתכלת על דור העתיד בישראל ועל הילדים שגדלים כאן, אני שואלת את עצמי: איזה עתיד אנחנו מבטיחים להם כמדינה דמוקרטית, יהודית, ליברלית? מסלול חיים ישראלי ראוי, ישר, פשוט, מובן מאליו? המסלול שבו כל ילד או ילדה נכנסים בגיל שלוש למערכת החינוך הממלכתית, בגיל שש צועדים לכיתה א', לומדים קרוא וכתוב, חשבון ומדעים, אזרחות ותנ"ך, רוכשים מיומנויות חיים, ארגז כלים ובעיקר רוכשים זהות ישראלית שמחדדת מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים; מסלול שבו בגיל 18 עם תעודת בגרות ובעיקר עם הגדרת זהות, הצעירים שלנו מתגייסים לצה"ל לשירות משמעותי, תורמים למדינה. בצבא נפגשים כולם, אזרחים מכל הזרמים והגוונים של החברה הישראלית, יודעים שלצד החובה השירות הוא בעיקר זכות; אחרי השירות ואחרי הטיול הגדול ממשיכים באופן טבעי: רוכשים מקצוע, רבים גם רוכשים השכלה אקדמית. האנשים האלה משתלבים בשוק העבודה, משרתים במילואים, נושאים בנטל ותורמים לכלכלה בישראל.