משפחות בצפון פשוט מצביעות ברגליים ועוזבות. מאז תחילת המלחמה פגשתי הרבה משפחות של מפונים, תלמידים, עובדי הוראה, מנהלים של מוסדות חינוך. הסתכלתי להם בעיניים, ואני שומעת אותם – חלק מהם נמצאים בטיפולים, וילדים נמצאים בחרדות, חזרו להרטיב בלילה, וכולם שואלים רק שאלה אחת: האם יש להם בכלל עתיד בצפון או אין?