מאז קום המדינה, אדוני היושב-ראש, ישנם למעלה מ-600 נעדרים אזרחיים. מאחורי כל נעדר כזה יש אימא שלא חדלה לחכות, יש אבא שמסרב להפסיק לחפש, יש אחים ואחיות שחיים עם סימן שאלה שלא נסגר לעולם, ויש ילדים ונכדים שגדלו אל תוך החלל שלא התמלא. המשפחות הללו, חבריי חברי הכנסת, לא ביקשו רחמים, הן ביקשו דבר בסיסי הרבה יותר, שמדינת ישראל תראה אותן, שתכיר בכאב שלהן ושתלווה אותן, ובעיקר שתרכז עבורן מידע, טיפול, תיאום וסיוע, שלא ישאירו אותם לבד, במסדרונות הבירוקרטיה, בין תחנות משטרה, משרדי ממשלה וגופים שונים בלי כתובת אחת, בלי יד מכוונת ובלי מענה אנושי אמיתי.