“כבר יותר מ-70 שנה הם מפונים על ידי המדינה, באישור של המושל הצבאי שהיה אז, ועד היום המדינה לא מכירה בהם ולא מפתחת להם – לא היתרי בנייה, לא מוסדות ציבור, לא חינוך, לא בריאות.

“אלה יישובים שהמדינה הכירה בהם לפני 15, 16, 17 שנים. ואתה עובר משם ומסתכל: חוץ ממוסדות ציבור, בעיקר בתי ספר, אין כלום – לא תשתית, לא רחובות, לא מים, אין חשמל, אין כלום, ובאה המדינה היום ובמקביל רוצה להקים חמישה יישובים.

“האנשים האלה במשך 75 שנים היו לא מוכרים. היום הם גם מופקרים על ידי המדינה.

“לתת מעמד למיזמים חקלאיים, תרבותיים, לתיירות, לתת את המעמד הזה, ולאנשים שרוצים לגור יש כפרים לא מוכרים, שברובם נמצאים לפני קום המדינה; במקום שהמדינה תכיר בהם, לתת להם את השירותים הבסיסיים, באים להכיר בחוות בודדים של יהודים בכדי לחזק אותם בנגב על חשבון האוכלוסייה הערבית הבדואית.

“הממשלה, רשות ההסדרה לבדואים, משתמשת בילדים הערבים הבדואים בכפרים הלא-מוכרים בנגב כבני ערובה. היא מונעת מהם חינוך, היא מונעת מהם שירותי בריאות, היא מונעת מהם חשמל, היא מונעת מהם מים, כדי ללחוץ על האנשים ולנסות לרכז אותם.