“השאלה היא לא אם מגיע לנו, אלא מתי זה יקרה בפועל, כי מכובדיי, הנגב לא צריך מחיאות כפיים, הנגב צריך החלטות והנגב צריך ביצוע. המשמעות של אהבת הנגב היא השקעה אמיתית בתשתיות, בתחבורה, בבתי חולים, ברופאים, בקופות החולים ובמורים, בכיתות לימוד, בביטחון האישי של התושבים ובהזדמנות שווה לילדים שלנו, בדיוק כמו בכל מקום אחר.

“אבל בעיקר אין למדינה תוכנית אסטרטגית עבורנו; כזו שמסתכלת על הנגב מלמעלה, שמסתכלת על העתיד ומתכננת אותו ביעילות. תושבי הנגב אינם החצר האחורית של מדינת ישראל. אנחנו מסרבים לקבל זאת יותר.