ממש בתחילת המלחמה פניתי לאוצר בדרישה ממוקדת לדאוג לחוסן הקהילתי של אזרחי מדינת ישראל, כי בעקבות הטבח והטרגדיה אנחנו רואים את זה מגיע מכל כיוון: מכל אותם נפגעי הנובה, מהחיילים שחוו על גופם חודשים של שירות צבאי בתוך מלחמה, כמו שאמרו כאן קודם, בתשעה חודשים שאנחנו נמצאים בהם – אם זה משפחות החטופים, החטופים והחטופות שחזרו, וכלל הציבור, שנאלץ להתמודד עם זה, המפונים והמפונות – שלדבר איתם ולהבין משמעויות של להיות עקורים מהבתים שלהם, דבר שהוא לא נתפס, וזה קורה לנו, וצריך לתת את המענה הנפשי.